אנחנו לא יכולים לשנות את מה שקורה לנו בחיים. אנחנו כן יכולים וצריכים לנתב את החיים שלנו לכיוון הנכון לנו – להבנות דרך שתוביל אותנו לצמיחה, ותקדם אותנו ליעדים ולמטרות אותם נרצה להשיג. לחיות את החיים כפי שאנו רוצים לחיות אותם.
אני שרית בן שימול, נשואה כ- 30 שנה לאבי ואמא ל4 ילדים. מאמנת אישית, מנחת סדנאות ומרצה.
עלייה לארץ בגיל 12 וחבלי קליטה בתקופת חטיבת הביניים.
נישואין לאיש קבע וגידול 4 ילדים כמעט לבד – עד היציאה לפנסיה ומאז הוא עושה עבודה מצוינת 🙂
והאתגר אולי הגדול מכולם, כשבני הצעיר – אז בן 16, שיתף אותי שהוא בן בגוף של בת – כלומר טרנסג'נדר.
מאותו רגע אני ומשפחתי עברנו מהפך וחיינו השתנו מקצה לקצה. באופן טבעי, התגובה האוטומטית היתה הכחשה, תסכול, תחושת כישלון,אובדן ודיכאון. עד שהבנתי שאני לא יכולה לחיות כך את חיי. קיבלתי החלטה לקחת שליטה ולהתחיל לנהל את החיים שלי.
סיטואציות שאינן עומדות בציפיות שלנו ומשברים שמשפיעים עלינו, הרבה מעבר למה שיכלנו לדמיין. רבים מגיבים בנסיון לשנות את המצב או גרוע מזה – נופלים לתהום של תסכול ומירמור
התוצאה – המשבר מנהל אותנו.
אני החלטתי, שלא לתת למשבר לנהל אותי. ואם אוכל, להעביר את זה הלאה לכל מי שעובר תהליך שינוי בחיים ורוצה לקחת את המושכות לידיים שלו.
במקביל – ביקשתי לעצמי ולמשפחתי כל עזרה אפשרית.
הבנתי את החשיבות העצומה בבחירה נכונה של מעגלי תמיכה, אך בעיקר בעבודה עם עצמי.
בחרתי לקחת אחריות. קיבלתי ההחלטה לנהל את המשבר בדרך ובשיטה שלי.
במבט לאחור – בכל סיטואציה בחיי – תוך זמן קצר יחסית מצאתי את עצמי עוברת ממצב של "למה זה מגיע לי? איפה טעיתי? כמה נורא המצב שלי," למקום חדש ופרואקטיבי של "אני יודעת מה החזון שלי ובוחרת בתכנית הפעולה המתאימה להשגת המטרה. בוחרת איך החיים שלי ייראו. חוזרת ולוקחת שליטה על חיי".
גיליתי שהשיטה שלי עובדת, שיש לה שלבים, אבני דרך סדורות וכמובן, תוצאות. הרגשתי שאני צריכה וחייבת לשתף אותה עם אנשים אחרים.
לאחר שנות קריירה ארוכות ומוצלחות כשכירה, עזבתי את מקום עבודתי בחברת תקשורת גדולה בה עבדתי כמנחת סדנאות ומנהלת הדרכה ויצאתי לדרך חדשה. מתוך אמונה כי אוכל להשפיע על חיים של אנשים לטובה בדרכי שלי. הצבתי לעצמי יעד ברור – להעביר את זה הלאה.
מלווה אנשים בתהליכי שינוי, מנחה סדנאות ומרצה על השינוי הגדול בחיי במטרה לתת כלים לאנשים הניצבים בפני דילמה בחיים האישיים והעסקיים.
